פסק-דין בתיק עפ"ג 22562-11-11

המערער הורשע על פי הודאתו בת"פ 51379-05-11 ובת"פ 41440-05-11 (בימ"ש שלום ברמלה) במכירת הירואין וקוקאין לסוכנת משטרתית מסווית בשתי הזדמנויות, ובגניבת 100 ליטר סולר ממיכל משאית שחנתה ליד בניין בית המשפט.

המערער נידון ל- 13 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצר, ל- 7 חודשי מאסר על תנאי ו- 3 חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר-הדין, לתשלום פיצוי לבעל המשאית בסכום של 2,000 ש"ח לתשלום קנס בסכום של 1,500 ש"ח ונפסל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה ל- 6 חודשים על תנאי בתנאים המפורטים בגזר-הדין.

הערעור מכוון כלפי חומרת עונש המאסר בפועל וכלפי המועדים לתחילת תשלום הקנס והפיצוי.

ב"כ המערער טוענת בהודעת הערעור ובטיעוניה בפנינו כי שגה בימ"ש קמא כאשר ייחס למערער עבירה של גרימת נזק לפקק של מיכל הדלק ברכב, כאשר השית עליו פיצוי בסכום כה גבוה לתשלום במהלך מאסרו, כאשר הטיל עליו קנס בסכום גבוה למרות שמדובר בבחור צעיר שזה מאסרו הראשון והיה נתון במעצר בית במשך 5 חודשים.

לטענת ב"כ המערער, בימ"ש קמא לא נתן משקל ראוי להודאתו של המערער, והטיל עליו עונש מאסר החורג ממדיניות הענישה הראויה כשמדובר בבחור צעיר ללא עבר פלילי בתחום עבירות הסמים ולמרות נסיבותיו האישיות החריגות כפי שהובאו בפניו.

ב"כ המשיבה מתנגדת להקלה בעונשו של המערער ועומדת על חומרת התנהגותו בכל הקשור למכירת הסמים לסוכנת המשטרתית המוסווית, כאשר לכך יש להוסיף את גניבת הדלק ממיכל הדלק של המשאית.

עיון בגזר-הדין של בימ"ש קמא, אשר הביא את טיעוני הצדדים בפניו, את האמור בתסקיר שירות המבחן שהיה בפניו, ואת מדיניות הענישה כאשר מדובר בעבירות של סחר בסמים, מעלה כי עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער, הגם שמדובר בעונש מאסר ראשון המוטל על מי שאין לו עבר פלילי, אינו חורג ממדיניות הענישה הראויה ומהעדפת האינטרס הציבורי להילחם בנגע הסמים, כאשר המערער מכר סמים מסוג הירואין וקוקאין לסוכנת משטרתית מוסווית, על פני נסיבות אישיות כפי שיש למערער, כמתואר בתסקיר המבחן שהיה בפני בימ"ש קמא.

מתסקיר שירות המבחן שהיה בפני בימ"ש קמא עולה שהמערער תופס את מעורבותו השלילית כתוצאה ממחויבות כלפי אחיו הבכור ומניסיונו לרצות את אחיו, אשר גרמו למעורבותו בפלילים והוא מתקשה לקחת אחריות מלאה על התנהגותו ומעורבותו השלילית תוך שהוא משליכם על גורמים חיצוניים.

יש בעמדה זו של המערער, כפי שהביע בפני שירות המבחן, בצירוף התרומה שתרם להפצת נגע הסמים על ידי מכירתם לסוכנת המשטרתית, כדי להצדיק את עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער, כאשר בימ"ש מתחשב לקולת העונש בהודאת המערער, בהבעת החרטה מצדו, ובהשפעתו השלילית של אחיו הבכור עליו.

כמו כן, התחשב בימ"ש לקולא בגילו הצעיר של המערער ובעברו הנקי, וכן לנסיבות חייו של המערער כפי שהובאו בתסקיר המבחן וסוכמו בסעיף 13 לגזר-הדין.

לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור ככל שהוא מתייחס למאסר בפועל שהוטל על המערער.

אנו מקבלים את הערעור באשר למועדים שנקבעו לתחילת תשלום הפיצוי והקנס נושא גזר-הדין וקובעים כי תשלום שני אלה יחל ב- 1 לחודש, שיחול לפחות חודש מיום שחרורו של המערער מהמאסר, בתנאים שנקבעו על ידי בימ"ש קמא.

עונשי המאסר על תנאי והפסילה על תנאי שהוטלו על המערער יעמדו בתוקפם.

<#3#>

ניתן והודע היום כ' טבת תשע"ב, 15/01/2012 במעמד ב"כ הצדדים והמערער.